"בדוי" -

דימויים של רקמה באמנות הישראלית

אוצרת: גלית סמל

תערוכה זו עוסקת בדימוי שקרי של טקסטורת רקומות. תעתוע של חומר, סילוף המציאות וחיקויה באמצעים אחרים, מנכסים לתוכם כוחות של יצירה שמביעים אובססיביות, טוטאליות, ועבודה חושנית בחומר.... המוטיבים של הרקמות הצפופות מזכיר תצורות של בדים רקומים צבעוניים, עמוסים מוטיבים ודוגמאות... העיטור, למעשה, הוא מכשיר טהור לעינוג העין, מניפולציה של צורות המושכות את העין, כאשר המבנה השלם נבנה מיחידות קטנות זהות, המשתלבות יחד ויוצרות את השלם הגדול. המלאכות העיטוריות - רקמה, אריגה חריטה - מתאפיינות בתנועות חוזרת, מונוטוניות, אך הן מושפעות מכתב ידו של האמן... דגם החוזר על עצמו שוב ושוב יכול לקבל גם משמעות של אובססיה כפייתית... (גלית סמל).

שם העבודה בתערוכה - "עשיתי את עצמי שאני לא רואה"

המשפט עצמו עוסק בבדיה. על פיסות וקרעי נייר שקוף ניכתב המשפט "עשיתי את עצמי שאני לא רואה". המשפט מוסתר בתוך פיסת הנייר ע"י רישום פאטרן של שטיח. פיסות הנייר מוצמדות זו לזו ויוצרות מעין משטח דמוי פיסת בד גדולה, או שטיח-קיר. מתוך מרבד הניירות מבצבצות ועולות מידי פעם דמויות המעלות מחשבות של: "אמת או בדיה" ?...

אל הקיר מחובר מוט ברזל(מעין שיפוד דק וארוך). במועד פתיחת התערוכה ישבה הפרפורמרית גבריאל נויהאוס וחיררה את פיסות הרישום במחט. לאחר-מכן "שיפדה" אותן על מוט הברזל. נוצרה פעולה הפועלת כנגד הפעולה הרומנטית של "התפירה" - לרקום ללא מחט ולפרק את הפאטרן לתבנית הבסיסית שלו - פיסה אחת בודדת המבשרת ומאותתת על תהליך אחר...

(ענת מיכאליס-לוי)