תערוכת יחיד חדשה נפתחת בחודש יוני - 2011

שם התערוכה:    "טבלאות שבתאי - טקסט בהפרעה" (בעקבות הסופר וו.ג. זבלד)

בגלריה:             "הקיבוץ - גלריה לאומנות ישראלית" תל אביב.

אוצרת:                יעל קיני

                 פרויקט רחב היקף שנעשה בין השנים  2008-2011.

בתערוכה:             הצבה בחלל, פרויקט רישום, הקלטות, מרצים ומשתתפים קוליים.

                               הפרויקט נעשה בעקבות ובהתייחסות לסופר וו.ג. זבלד, אופן כתיבתו וכתביו.

                                ספרו: טבעות שבתאי

התערוכה כוללת מיצג ועבודת רישום רחבות היקף.

__________________________________________________________________________________

"טבלאות שבתאי" - טקסט בהפרעה

ענת מיכאליס-לוי

(בעקבות וו. ג. זבאלד)

*** פירוט משתתפים ומועדים: ***

משתתפים קוליים:

יעל פארן – רקדנית.............................. מדי יום ג' בשעה 12:30

יהודית רווח – חברה............................. בימי ד': 15.6 + 29.6 בשעה 16:30

שושי יחזקאל – חברה.......................... מדי יום ה' בשעה 16:30

ענת פיק - אמנית פרפורמנס.................. ביום ב': 13.6.11 בשעה 17:00

שירה לגמן – פסנתרנית....................... ביום ה': 9.6.11 בשעה 12:30

מרצים:

הרב דניאל אפשטיין - רב ופילוסוף......... ביום ו': 17.6.11 בשעה 11:30 

רות גולן - פסיכואנליטיקאית ומשוררת.... ביום ו': 10.6.11 בשעה 11:30

עומר מיכאליס - דוקטורנט בחוג לפילוסופיה אוניברסיטת תל אביב:

ביום ו': 24.6.11 בשעה 11:30

הקלטות:

בזמן ההקראות - יושמעו הקלטות של:

וו. ג. זבאלד

ג'ון קייג' -           שם היצירה: in a landscape (1948)    

דן יוהס -             שם היצירה: ישויות               (1984)

ביומה האחרון של התערוכה, ערב "לילה לבן", 30.6, החל מהשעה 20:00 –

יתקיים ערב הקראות – "חלומה של אן".

כל המקריאים - יקריאו את "חלומה של אן" - מתוך פרק שבע.

כל מקריא בקולו האחד והמוכר לי.

שמות המקריאים: יעל פארן, טלי תמיר והדס עפרת, יעל קיני, אנה גלמן,

בינה ברגמן ומקריאים נוספים.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פתיחת התערוכה: יום שישי, 3.6.11, בשעה 12:00 (נעילה: 1.7.11)

לפרטים: גלריה הקיבוץ  03-5232533

הודעה לעיתונות

                                                                                                                                                  03.06.2011

את תערוכתה יוצרת ענת מיכאליס לוי בעקבות "טבעות שבתאי" – ספרו של הסופר הגרמני וו.ג. זבאלד. "טבעות שבתאי" הוא מסע פילוסופי ופיוטי שערך המחבר לאורך חופיה המזרחיים של אנגליה. הוא אניגמטי, אובססיבי ומהפנט ומבטא תהייה הזויה על חיים ועל מוות של אנשים ושל היסטוריות אבודות.

התערוכה "טבלאות שבתאי – טקסט בהפרעה" – עוסקת קודם כל במלנכוליה עצומה, בתשוקה לסופר הנערץ עלי ובנסיון להתגבר על אימת הריק, דרך מילים..שטף מילים" אומרת מיכאליס-לוי.

ענת מיכאליס לוי מעתיקה את מאתיים ושבעים עמודי הספר ועושה בכך את המסע הפרטי שלה- "בכל יום בחשיכה בשעה ארבע לפנות בוקר העתקתי עמוד אחד עד עלות השחר..עד השמע ציוץ הציפורים – כך 270 ימים – 270 עמודי הספר. כך נוצרו "טבלאות שבתאי" שלי. כל עמוד הקדשתי לאדם אחד יקר. הן נכתבו בכוונה גדולה ובמהירות אסוציאטיבית. יצרתי טבעת נוספת."

270 הניירות (בגודל סטנדרטי 21/30) יתלו קרובים מאד זה לזה בחמש שורות על הקיר הארוך שבגלריה - 15 מ"א הניירות כתובים בכתב ידה של האמנית, בחופש ההולך וגדל וכך גם הרישומים שנעשו לפי התצלומים שבהם. י

כמו כן יהיו בתערוכה 14 רישומים על נייר פרגמנט, גם הם בגודל 21/30,  ממוסגרים במסגרות מעץ טבעי, על קרש בנין ברוחב 20 סמ' ובאורך 8.0 מ', נעוצים בצפיפות בסיכות רישומים, שנעשו על קרעי נייר פרגמנט. י

גם הרישומים שעל נייר הפרגמנט, נעשו בהשראת התצלומים שבספר, אלא שבאלה מרשה לעצמה האמנית מידה רבה יותר של חופש. הם נעשו בטושים ובעפרונות שחורים בעיקר ולעיתים צבעוניים, מיכאליס לוי מטפלת בהם בחזית ובגב. היא קורעת בהם ומדביקה ואף שופכת עליהם צבע תעשייתי אפור אטום, רעיל וממית ויוצרת מתוך כך הוויה חדשה.

עוד בגלריה יהיו שולחן וכסא פשוטים, שגם עליהם שפכה ענת מיכאליס-לוי את הצבע התעשייתי האפור - אלה ישרתו את המקריאים והמרצים שאותם הזמינה.

חלל הגלריה יראה נזירי. אחידות רבה, קירות ארוכים. צבעוניות מונוכרומית מסע קצוב אובססיבי של ענת מיכאליס-לוי. התערוכה מאורגנת בצורה של 'אוסף' קצת כמו במוזיאון טבע. "כי הרי כולנו קצת כמו אוסף פרפרים נדיר, שמופיע לרגע ונעלם"- אומרת האמנית.

זבאלד מזכיר בספרו את תומס בראון ש"באחד מן הכרכים שהשאיר אחריו שרויים בערבוביה מיני כתבים-על הצמחים על הדגים, על מנהגי החרקים, על אכילה כפייתית, מיני פריטים מוזרים, ספרים, תמונות...בית אוצר דמיוני לחלוטין שהתקיים אך ורק בנבכי מוחו ולבקר בו אפשר רק באמצעות האותיות על הנייר..בראון משווה אותו לחדרי התצוגה לטבע..המכילים גם מסה של שלמה המלך על צללי המחשבה" (עמ' 257 בספר ו- 243 בדפי התערוכה).

!

!

מרץ - 2011

חלומה של אן - לקראת תערוכה בגלריה ה"קיבוץ" - תל-אביב.

מתוך הספר "טבעות שבתאי". (וו. ג. זבאלד)  הכנות למיצג. הכנות למקריאים.

חלק מתוך הפרויקט – "טבלאות שבתאי"  -  ענת מיכאליס-לוי

....נזכרה פתאום בחלום שחלמה לפני שהתעוררה משנת הצהריים. הייתי עם מייקל בנוריץ', אמרה, ומאחר שהוא היה חייב להישאר שם בגלל התחייבויות כלשהן, הזמנתי אני מונית בשבילה. המונית שהגיעה הייתה לימוזינה גדולה ובוהקת. פתחתי בשבילה את הדלת והיא התיישבה במושב האחורי. הלימוזינה יצאה לדרכה בדממה, וקודם שהספיקה להישען לאחור, כבר הייתה מחוץ לעיר ובלב יער עמוק עד אין סוף, שהיה מואר זעיר שם זעיר שם בקרני אור אחדות והשתרע עד דלת הבית במידלטון. המונית המשיכה לנסוע בקצב שאין לומר אם היה מהיר או איטי, אבל לא בכביש, אלאבשביל רך להפליא, מפותל קלות. האטמוספירה שהמכונית נסעה בה הייתה סמיכה מאוויר ודמתה במקצת לזרם מים חרישי. ראיתי את היער, שחלף בחוץ על פני, בבהירות מוחלטת ובפרטי פרטים שאי אפשר לשוב ולספרם: את תפרחותיהם הזעירות של מרבדי הטחב, את גבעולי העשב הדקיקים כשערות, את השרכים המרעידים ואת גזעי העצים הזקופים האפורים והחומים, החלקים והמסוקסים, שנבלעו בגובה כמה מטרים בעלוותם האטומה של שיחי הדקוריות שצמחו ביניהם. הרחק מעליהם השתרע ים של מימוזות ושל חלמיות ומעליו השתלשלו מן הקומה הבאה של ממלכת היער הסבוכה הזאת אשכולות של מטפסים ממינים רבים ושונים, מהם לבנים כשלג ומהם ורודים, מענפי העצים העמוסים לעייפה בסחלבים וברומליות ועבים כקורות הרוחב בספינות מפרש גדולות. ומעליהם, בגובה שאין העין יכולה כמעט לראות, התנודדו צמרות דקלים שצבע עליהם המנוצים דמויי המניפה היה הצבע הירוק-שחור העמוק לאין שיעור שזהב או פליז כמו שזורים בו וליאונרדו השתמש בו לציור צמרות העצים בתמונותיו, למשל ב"בשורה למריה" או בדיוקן של ג'ינרווה דה בנצ'י. מהיופי הפלאי של כל זה, אמרה אן, לא נותר לי אלא זיכרון עמום מאוד, וגם את הרגשת הגלישה בלימוזינה שנדמה שאין בה נהג כבר איני יכולה לתאר באמת. בעצם לא הייתה זאת נסיעה בכלל, אלא ריחוף, שלא הרגשתי כמוהו מאז ילדותי, כשהצלחתי לנתק את גופי כמה אינצ'ים מעל האדמה.

(בעוד אן מספרת יצאנו יחד אל הגן שבו כבר שקע האור ונטרף)

"יצאנו יחד אל הגן שבו כבר שקע האור ונטרף"

!

ARTPORTAL.CO.IL

 -----------------------------------

ענת מיכאליס-לוי, טבלאות שבתאי - טקסט בהפרעה

על תערוכתה של ענת מיכאליס-לוי בגלריה הקיבוץ

שגיא בניטה

08.06.2011

 מאחורי כל האומללות הזאת מסתתר לו אושר גדול.

"הספר הזה הוא כמו חלום שאתה רוצה שיימשך לנצח", נכתב בניו יורק טיימס,

על הספר "טבעות שבתאי" של הסופר הגרמני וו. ג. זבאלד.

לא הייתי מציין את הביקורת הספרותית, אילולא תערוכה חדשה, קשה ומצמררת בשם 'טבלאות שבתאי - טקסט בהפרעה', שבאה בעקבות אותו הספר. תארו לעצמכם את סדר היום האמנותי והקדחתני של היוצרת ענת מיכאלי-לוי כך, (כפי שהיא מספרת) "בכל יום בחשיכה, בשעה ארבע לפנות בוקר העתקתי עמוד אחד עד עלות השחר, עד השמע ציוץ הציפורים - כך 270 ימים - 270 עמודי ספר". כל עמוד מהספר של וו. ג. זבאלד מוקדש לאדם אחד יקר בחייה, וכל אותם יקירים מובאים בטבלאות שהיא ערכה לפי סדר העמודים, על גבי חוברת שהייתה מונחת בתערוכה (שדרך אגב אסור היה להוציאה אל מחוץ לגלריה). לא הייתה שום נוכחות לספר המקורי עצמו. כך שלצופה אין היכולת להשוותו לטקסט המקורי, מה גם שאין לאדם את הפרספקטיבה הנדרשת. זה היה כאין אתה ניצב בפני אפוקליפסה בזמן הווה, מכיוון שהטקסט שכתבה במו ידיה הדואבות, מאלץ אותך בעל כורחך, לנסות ולפענח את כתב ידה. כתב ידה שבחלקו מחוק, משוסע, ובחלקו כמעט בלתי קריא, הוא בדיוק כמו לקרב את העיניים בכוח למול פצע מדמם.

את הספר "טבעות שבתאי" (הוצאת כתר) קראתי לפני שנה, ואחת האמיתות המובאות שם, מספרת על חיפושיות שהעבירו מחלות ווירוסים שגרמו לכיליון ומוות בעצי הלבנון. "במהירות פשטו הווירוסים בשורשיהן של שדרות שלמות וגרמו להצרת הנימים ועקב כך לקמילת העצים עד מהרה. החיפושיות המעופפות שהפיצו את המחלה איתרו אפילו את העצים המבודדים עד האחרון בהם" (עמ' 250).ו

למה נזכרתי במשפט הזה? כי כל העת חשבתי על היהודי הניצוד במלחמת העולם השנייה. על המרדפים האינסופים שחלו בנפשם הרדופה של כלל יהודי אירופה עד האחרון שבהם. כשם שהסופר זבאלד יוצר בספרו מעין אלטרנטיבה רעיונית קצת אחרת, הכיצד יש להתבונן בכוח האדם ההרסני, כך יש בתערוכה של ענת מיכאליס-לוי - נרדפות ואובססיה, מין רצון למהר ולתעד את מסע הנפש הניצוד בידי המלנכוליה העצומה והרדופה, כאילו ואוטוטו היא מגיעה אל סופה. לטעמי כאן בדיוק חוויתי את הכאב הגדול של התערוכה עצמה, תחושת הנרדפות להספיק ולתעד אסון פרטי. אך מהו האסון ? זאת אינך יודע...

למה הניו-יורק-טיימס כתב על הספר "כמו חלום שאתה רוצה שיימשך לנצח", בשעה שהרפרנס המיידי של קריאת הספר יצר אצל ענת מיכאליס-לוי, את הדחף לפרוק את מטען הכאב במהירות האפשרית, לשחרר מרה שחורה על גבי 270 עמודי נייר, המועתקים בכתב ידה ועל גביהם רישומי טוש שמצוירים בחלקם בעפרונות שחורים, כאילו והכול תלוי כפיסות תכריכים קטנות על גבו של אובדן הקיום האנושי. היכן הוא החלום שאינך רוצה שייגמר ? הלו זה היה בדיוק ההפך, כיוון שזעקתה של היוצרת הם תחנונים בלתי פוסקים, שהיא רוצה לסיים עם הסיוט הקיומי במהירות האפשרית, ורק אז... אולי לנוח.

הרישומים המופיעים על גבי הטקסט, מזכירים במידה רבה נפש מעונה בגוף של ילדה, שהאלטרנטיבה היחידה שלה לשרוד בעולם של כאב, הוא לתעד באסוציאטיביות את מיידיות ההפרעה הנפשית, ולא לחכות לזמנים טובים יותר. אופן הפעולה של היוצרת הוא בכוונה תחילה מצומצם בחומריותו: 270 דפי 4A תלויים בצורה צפופה והרמטית וממלאים חלל באורך 15 מטר אורך. דווקא דפי הנייר הפשוטים האלה, יותר מהכול גרמו לחשוב על החיפושיות ההרסניות הללו, שהעבירו וירוסים וכילו עצים שלמים עד האחרון שבהם. האם אנו בני האדם לא עושים את אותו הפשע כשאנו יוצרים את הנייר. אינך חושב על עץ כשאתה מביט בבד הקנבס המתוח, אבל הדפים האלה, כול הזמן גרמו לי לחשוב שסופה של האמנות התרפויטית הוא לכלות אפילו את עצמה. תחושת האבלות שלפתה אותי גרמה לי להרהר על קץ הדברים. כשיצאתי מהתערוכה התיישבתי על גרם המדרגות ודפדפתי בחוברת "טבלאות שבתאי" בה היא מקדישה כל עמוד מספרו של זבאלד לאדם אחר בחייה (ביקשתי רשות מהאוצרת יעל קיני לקחת אחת והיא הסכימה). רציתי לדעת, למי ענת מיכאליס-לוי מקדישה את תחלואת עצי הלבנון בידי החיפושיות, אותם עצים שלבסוף נכחדו (בשל הופעת ההוריקן בחופי אנגליה בשנת 1987), למענכם העתקתי מילה במילה: ו

פרק עשירי

"עמוד 250: 08/06/2010: יום ג' : טבעות שבתאי: מוקדש לג'יימס הראשון. הורה להקים גן עצי תות, במקום שבקינגהם פאלאס עומד בו היום. הענף החל לפרוח בתחילת המאה ה-18"

ן

זה היה הרגע שקיוויתי שאולי ומאחורי כל האומללות הזאת מסתתר לו אושר גדול.

ן

התערוכה תוצג בגלריה הקיבוץ ברח' דב הוז 25, בתל-אביב. ן

בתאריכים:    01.07.2011 - 03.06.2011

!

שבתאי חתם ? תערוכה בעקבות הספר "טבעות שבתאי"

יום שני 06 ביוני 2011      

מאת:  הילה שקולניק־ברנר

עכבר העיר

"טבלאות שבתאי - טקסט בהפרעה" של ענת מיכאליס־לוי מתחקה אחר ספרו של וו.ג. זבאלד "טבעות שבתאי"

"'טבלאות שבתאי – טקסט בהפרעה' עוסקת במלנכוליה עצומה, בתשוקה לסופר הנערץ עלי ובניסיון להתגבר על אימת הריק, דרך מילים. שטף מילים", אומרת ענת מיכאליס־לוי. לא קראתי את הספר, אבל בעקבות דבריה של מיכאליס־לוי לא ברור לי מה מתחשק לי לעשות קודם, לקרוא את הספר או לראות את התערוכה.

את תערוכתה יוצרת ענת מיכאליס־לוי בעקבות "טבעות שבתאי", ספרו של הסופר הגרמני וו.ג. זבאלד, שהוא לדברי דף התערוכה "מסע פילוסופי ופיוטי שערך המחבר לאורך חופיה המזרחיים של אנגליה. הוא אניגמטי, אובססיבי ומהפנט ומבטא תהייה הזויה על חיים ועל מוות של אנשים ושל היסטוריות אבודות". מיכאליס־לוי מעתיקה את 270 עמודי הספר ועושה בכך את המסע הפרטי שלה – "בכל יום בחשכה, בשעה ארבע לפנות בוקר, העתקתי עמוד אחד עד עלות השחר. עד הישמע ציוץ הציפורים, כך 270 ימים – 270 עמודי הספר. כך נוצרו 'טבלאות שבתאי' שלי. כל עמוד הקדשתי לאדם אחד יקר. הן נכתבו בכוונה גדולה ובמהירות אסוציאטיבית. יצרתי טבעת נוספת".

התערוכה תוצג בגלריה הקיבוץ, ויוצגו בה 270 הניירות (בגודל סטנדרטי 21/30), הם ייתלו  בחמש שורות על קיר הגלריה - 15 מטר אורכו. הניירות כתובים בכתב ידה, בחופש הולך וגדל, וכך גם הרישומים, שנעשו לפי התצלומים שבספר. כמו כן יהיו רישומים על נייר פרגמנט, גם הם  ממוסגרים במסגרות עץ טבעי. על קרש בניין ברוחב 20 סנטימטר ובאורך שמונה מטרים, יהיו נעוצים בסיכות רישומים שנעשו על קרעי נייר פרגמנט. גם הרישומים שעל נייר הפרגמנט נעשו בהשראת התצלומים שבספר. "אלא שברישומים אלה", כותבת יעל קיני, אוצרת התערוכה, "נוהגת ענת מיכאליס־לוי במידה רבה של חופש, ומקרבת אותם אל קוד השפה שלה עצמה. הם נעשו בטושים ובעפרונות שחורים בעיקר, ולעתים צבעוניים

. היא מטפלת

בהם בחזית ובגב. היא קורעת בהם ומדביקה ואף שופכת עליהם צבע תעשייתי אפור אטום,

רעיל וממית, ויוצרת מתוך כך הוויה חדשה". ן

במהלך התערוכה יתקיימו הרצאות והקראות מתוך הספר. כל עמוד מוקדש לאדם יקר אחר. ו

עבודה של ענת מיכאליס-לוי  (גלריה הקיבוץ - כל הפרטים)

םםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

ן

!

הארץ / יום שישי כ"ב בסיוון תשע"א 24 ביוני 2011

עוצם עין אחת / הזמנה לפיתוי

 מאת: עוזי צור

ענת מיכאליס-לוי - "טבלאות שבתאי – טקסט בהפרעה"

אוצרת: יעל קיני, גלריית הקיבוץ, תל-אביב.

התערוכה "טבלאות שבתאי - טקסט בהפרעה" של ענת מיכאליס-לוי, בעקבות זבאלד, מצליחה לחבר את הבלתי אפשרי כמעט: בין הספרותי לאמנות הפלסטית. היא עושה זאת ברגישות של יומן אישי, שמלה ודימוי משמשים בו כחומרי גלם איוריים. התערוכה נולדה מתוך ספרו של זבאלד המתאר מסע בחופיה המזרחיים של אנגליה. לאורך הקיר המחבר בין שני חללי הגלריה תלויים 270 עמודי הספר.

"בכל יום בחשיכה בשעה ארבע לפנות בוקר העתקתי עמוד אחד עד עלות השחר, עד הישמע ציוץ הציפורים - כך 270 ימים - 270 עמודי ספר. כך נוצרו ?טבלאות שבתאי' שלי. כל עמוד הקדשתי לאדם אחד יקר... יצרתי טבעת נוספת".

ברצף הדפים אפשר לחוש בתהליך השחרור וההתרחקות העובר על האמנית, הן מהספר עצמו והן מכתב ידה, כמין טקס העתקה שנועד להגיע ללא נודע. בעמוד אחד כוסו המלים המועתקות בקרום לבן של נשייה, מלבד שני משפטים המודגשים בצהוב: "אוכלוסיית הנשים בקוזארה נשלחה לגרמניה ושם נרקבה ומתה רובה ככולה במערכת עבודות כפייה (...)". נחשים של דם מקיפים את המשפטים המודגשים מכל עבר. לאורך שדה הדפים, במרכזו, רץ טור עורפי של דפים ריקים שעל כל אחד מהם מתערבלות טבעות שבתאי.

מיכאליס-לוי משעתקת תמונות נופים וחופים, דיוקנאות פנים מעידן אחר, כמו דוג'ר קייסמנט, המרגל שהוצא להורג ב-1916, או תמונת פניה הנאות של ג'נין סוונבורן על פיסת פרגמנט המודבקת אל דף היומן. מוטיב המגדלור מנקד את חופיו המזרחיים הזעופים של האי הבריטי, גולגולת משחירה, תפנים חדר, וביניהם חותמת באדום. בשולי התערוכה מונחת חוברת שבה מיכאליס-לוי מפרטת למי מוקדש כל אחד מהעמודים, והיא יצירה בפני עצמה: עמ' 51 למשל מוקדש למייג'ור לה סטריינג', המתגורר באחוזת האבן הגדולה של הרסטד.

כנגד מרחבי הדפים ממוסמר לאורכו של הקיר הנגדי קרש בניין בודד, כמין קו שבר בין העולמות. הקו מושך אליו רישומים יפים הנעוצים לאורכו כחרקים נעוצים בסיכות, רישומים שנרשמו על קרעי פרגמנט, רישומי פרפרים אפלים, רישומים המתרחקים מאיורי הספר אל עולמה הפנימי של מיכאליס-לוי. בין לבין מסתופפת אל הקיר שביניהם "פינת עבודה": שולחן וכיסא חציליים שמיכאליס-לוי שוב משחה את פניהם באפור בהיר וניגבה חלקית, יוצרת אפקט קופפרמני. מעל ומסביב דוממים נוספים שעברו תהליך של ניכוס: קערות ודלי, שרפרף ופסל שבטי מגולף בעץ, "פינת עבודה" שעבודתה של אתי אברג'ל שנוצרה באותו חלל מהדהדת בה. מתוך הריק, מתוך הדומייה, מופיע קול: קולו של זבאלד עצמו המקריא את הפרק האחרון מתוך "המהגרים", והפסנתרנית שירה לגמן מנגנת בצ'לו (כסוג של הפרעה) יצירה מודרנית. הקול, על פניו השונות, המורכבות והשיריות, עוטף את השקט כמין גולם של פרפר, ואחר גווע בריק ובדומייה.